אחרי תשעה באב מגיעות "שבע דנחמתא": שבע שבתות שבהן קוראים בנביא פרקי נחמה אופטימיים. את הטור אקדיש היום לשבע דנחמתא בגרסה מודרנית: שבעה היבטים אופטימיים להפליא של חיינו כאן ועכשיו.
1. ישראל היא בין עשר המעצמות החזקות בעולם. זו אינה הצהרה יהירה מתקופת האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים, אלא הערכה עכשווית שקולה של העיתון US News and World Report. העיתון הנחשב הזה פרסם באחרונה את רשימת המדינות החזקות בתבל, וישראל דורגה בה במקום השמיני (מיד לאחר יפן, על 127 מיליון תושביה, ולפני רוב מדינות אירופה). מעולם בתולדותיו הארוכות של עמנו, גם בימי דוד ושלמה, לא הייתה לעם היהודי כזו עוצמה צבאית, מדינית וכלכלית.
2. תוחלת החיים הממוצעת בישראל היא מהגבוהות בעולם: 82.5 שנים. חייו של האמריקני הממוצע קצרים יותר בערך בארבע שנים. מחקר של מרכז טאוב טוען שהסיבה המרכזית לתוחלת החיים הגבוהה בישראל היא השירות הצבאי, שמאלץ אותנו להיות בכושר בשלב קריטי בחיינו, וכך מוסיף בממוצע כשלוש שנים לתוחלת החיים שלנו. מפתה לראות כאן סימטריה מושלמת: הישראלים מַלווים שלוש שנים לצבא, ומקבלים אותן בחזרה לעת זִקנה. אך העובדות כנראה מורכבות יותר (ומעניינות יותר). יש לשער שהשירות הצבאי מועיל מבחינה בריאותית בעיקר ללוחמים, השומרים על כושר גופני גבוה בתקופת שירותם בסדיר ובמילואים. הם כנראה מקבלים יותר משלוש שנות חיים בממוצע, בעוד אלו שהתאמצו פחות בשירות כנראה מרוויחים פחות שנים בתוחלת החיים. פרופ' אלכס וינרב, שערך את המחקר, מנה עוד גורמים שמאריכים את חייהם של הישראלים. למשל, ישראל סמוכה לים ואינה רחוקה מקו המשווה, ומתברר שזהו מיקום מצוין מבחינה בריאותית. עוד הוסיף החוקר שהחברה הישראלית יותר דתית מחברות אחרות במערב, והדת טובה לבריאות.
3. הדת טובה גם בלי קשר לבריאות. בישראל יש היום מעל ל־120 אלף לומדי תורה, הלומדים ביותר מ־1,500 ישיבות ובתי מדרש. המספרים הללו הופכים את ישראל תשע"ח למרכז לימוד התורה הגדול ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, כנראה ללא כל השוואה לשום תקופה אחרת.
4. אנחנו מאושרים. מדד האושר העולמי 2018 דירג את ישראל במקום ה־11 בין כל מדינות העולם, מעל מדינות כמו ארה"ב, בריטניה וצרפת. אם כל כך טוב כאן, למה אנחנו מתלוננים בלי סוף? אולי זה חלק מהאושר שלנו. כל עם והבילויים החביבים עליו.
5. הכלכלה הישראלית משגשגת. הסקירה המעודכנת על כלכלת ישראל שפרסם ה־OECD, ארגון המדינות המפותחות בעולם, נפתח בהצהרה חד־משמעית: "הכלכלה חזקה". לאחר מכן באים התיאורים הבאים: "הצמיחה חזקה, האבטלה נמוכה וממשיכה לרדת… החוב הציבורי נמוך יחסית וממשיך לרדת… רמת החיים עולה… הישראלים מרוצים מחייהם יותר מרוב תושבי מדינות ה־OECD".
6. אם כל כך טוב כאן, למה רבים כל כך יורדים לברלין? מתברר שהם באמת לא יורדים. הירידה מהארץ הגיעה לפני 16 שנה לשיעור של 19 אלף יורדים נטו בשנה (בניכוי תושבים חוזרים). בשנים האחרונות היא עומדת על המספר הנמוך של כ־8,000 יורדים בשנה. אף שהאוכלוסייה הולכת וגדֵלה, שזה משמח כשלעצמו, מספר היורדים הולך וקטֵן. בכיוון ההפוך, בשנה שעברה עלו לארץ יותר מ־28 אלף עולים.
7. מיתוס רווח אומר שהחברה הישראלית מעולם לא הייתה כל כך מפולגת. בנושא הזה אין נתונים סטטיסטיים, אך זיכרוני אומר שההפך הוא הנכון: אינני זוכר שום תקופה פחות מפולגת בחברה הישראלית. הייתי ילד עם מוּדעות תקשורתית ופוליטית, כך שאני זוכר כבר את הבחירות של 81', שבהן שמעון פרס חטף עגבניות וקללות בעצרות בחירות. אנשים הלכו אז מכות ברחובות. אני זוכר את ההפגנות הנוראות נגד בגין ושרון בזמן מלחמת לבנון, תחת השלטים "רוצחים". אני זוכר רימון שהושלך על הפגנת שלום עכשיו. אני זוכר את ימי אוסלו, שבהם בצהריים היינו קוברים את מתינו ובערב מפגינים שוב ושוב בירושלים, בהפגנות ענק שאף אחד לא טרח לסקר. אני זוכר את רצח רבין, ואת הימים הקשים שאחריו. אני זוכר את ההתנתקות ואת עמונה, את אלימות השוטרים ואת מאמרי ההסתה בתקשורת נגד מתנחלים. כך נראה הרחוב הישראלי עד לפני עשר שנים. גם היום אנחנו מתווכחים בינינו, וזה בסדר גמור, אבל רמת המתח ברחוב שונה לגמרי. אם שני אנשים צועקים זה על זה בפינת הקפה בעבודה, הם בדרך כלל מדברים על כדורגל. מעולם לא היינו פחות מפולגים.
יש הרבה יותר משבע נחמות, אך לטור הזה יש מגבלת מילים. תמיד משמח לראות את החלק המלא של הכוס. זה עוד יותר משמח כשהחלק המלא הוא לא חצי, אלא לפחות שני שליש.

